הרבה אנשים בטוחים שהם לא יודעים לכתוב. הם זוכרים ציון נמוך שקיבלו בבית ספר או שבכלל לא ניסו אף פעם כי הם חושבים שכתיבה היא משהו ששמור לאנשים אחרים, שכנראה מוכשרים יותר, רהוטים יותר, כאלה שתמיד יודעים איך להתחיל ואיך לסיים טקסט. בפועל, מה שנחסם הוא לא היכולת, אלא ההסכמה לנסות בלי ביקורת עצמית (קשה והרבה פעמים רחוקה מאוד מהמציאות).
אבל היופי הוא שזה ממש הפוך על הפוך. אתם לא צריכים טקסט שמנוסח בצורה יפה במיוחד אלא טקסט עם "אופי", שדרכו ירגישו את מי שאתם, את המחשבות, החששות, החלומות ובגדול שיעורר עניין וחיבור עם הקוראים.
כמובן שיש גם כתיבה לשם הכתיבה, שאף אחד לא צריך לקרוא את מה שכתבתם אבל עצם הפעולה עוזרת להרגיש שאתם מתחברים יותר לעצמכם ובעיקר מגיעות תובנות ויש נשימה כזאת של הקלה אחרי שכותבים אבל צריך להתחיל, המילים לא כותבות את עצמן.
שריר שאפשר לאמן
לכל אלו שבטוחים שהמקרה שלהם מיוחד במינו ושהם לא יודעים לכתוב, אני יכולה לספר לכם שכתיבה היא שריר וכמו שלא נכנסתם לשיעור יוגה או אימון שחייה והייתם בזרימה מהתחלה, ככה זה עם כתיבה יוצרת, והאמת היא שעם כל סוגי הכתיבה. ככל שתכתבו יותר, גם עם נושאים שעל פניו נראים סתמיים ככה תרגישו יותר בטוחים בכתיבה שלכם.
בסדנאות כתיבה יוצרת שאני מנחה, תמיד יהיו את אלו שיקריאו טקסטים שהכול מושלם בסיפור, ואני עוצרת אותן (כתבתי אותן כי 90 אחוז אלו נשים) ואומרת להן – "בואי נלכלך קצת את הטקסט". מה עבר לך בראש? איזו מחשבה מביכה הייתה שם? איפה היית פחות ב-100 שלך? מתי כעסת? מתי התאכזבת? מתי לא היה לך כוח? אלו הדברים שפתאום מוציאים מאיתנו את האנושיות ובסוף אנשים מתחברים לאנשים ורוצים למצוא את עצמם בטקסט, גם אם הנתונים היבשים מאוד שונים מהחיים שלהם.
מאיפה מתחילים כתיבה יוצרת?
הדרך הטובה ביותר להתגבר על החשש מכתיבה היא פשוט להתחיל. לא צריך להמתין להשראה גדולה או לרעיון מבריק. מספיק שתפתחו מחברת או מסמך ריק במחשב או אפילו בטלפון, כל אחד ואחת בדרך שנוחה לכם, אין פה נכון או לא נכון.
תארו את מה שאתם רואים מהחלון, שחזרו שיחה שניהלתם היום, תארו טעם של משהו שאכלתם לאחרונה. המטרה בשלב הראשון היא לא ליצור איזו יצירה ספרותית גדולה מהחיים, אלא להתרגל לתהליך של העברת מחשבות למילים. עם הזמן, ככל שתכתבו יותר, תגלו שהמילים מתחילות לזרום, שהמשפטים מתגבשים טוב יותר, ושהביטחון העצמי שלכם גדל. בשלב מסוים (די מהר) תתחילו גם ליהנות מהדרך הזאת.
אחד הדברים שאני אוהבת בסדנאות לכתיבה יוצרת הוא לראות את המבט המופתע של נשים שהבינו שהן לא רק יודעות לכתוב אלא גם שיש להן כישרון מיוחד. זה מגיע מהפידבקים בקבוצה ולא מעט פעמים הן שואלות "באמת? אתן בטוחות?"
דרך אגב, עוד משהו שיכול לעזור הוא קריאה. בתחילת דרכי כעיתונאית די נזרקתי למים העמוקים ומה שעזר לי היה לקרוא כתבות – איך מתחילים טקסט, איך מסיימים, מה קורה באמצע וממש בדקתי לאילו סגנונות אני יותר מתחברת ולאילו פחות, זה עזר לי למצוא את הקול שלי בכתיבה.
אותו דבר עם טקסטים של כתיבה יוצרת. ממליצה לקרוא כמה שיותר, לקבל השראה, רעיונות, כיוונים, כל דבר שיכול לעורר את המחשבה ובעיקר להניע אתכם לפעולה של לשבת ולכתוב.
ואם אתם מרגישים ש-24 שעות לא מספיקות לכם או במילים אחרות "אם היה לי זמן הייתי כותב/ת" אפשר גם לשים טיימר בשעון ל-15-10 דקות. גם הזמן המועט הזה עושה משהו. אופציה נוספת (לאמיצים בלבד) היא להצטרף לקבוצת הכתיבה שלי בחמש וחצי בבוקר פעם בשבוע ולכתוב. יש משהו בשקט הזה בבוקר הלי הודעות ווטצאפ או מיילים, שעושה את שלו בגדול.
להרגיע את הקולות בראש
יש תרגיל שאני אוהבת לתת בסדנאות כתיבה שלי. אני מבקשת מהמשתתפים לכתוב טקסט בנושא מסוים, נותנת להם זמן ואומרת שהכתיבה צריכה להיות ברמה בינונית ומטה, זו המטרה. הם מסתכלים עליי ולא מבינים מה אני רוצה מהם, ואני חוזרת – יש לכם נושא וזמן ועכשיו תכתבו, לא מעניינת אותי הרמה, תכתבו ברמה בינונית ומטה, לא יותר מזה.
תמיד אני מקבלת את אותה תשובה בסוף התרגיל – שזו הייתה הכתיבה הכי כיפית וזורמת, ואתם יודעים מה הקטע? שזה ממש הפוך על הפוך, גם יוצאים הטקסטים הכי טובים, ולמה זה קורה? כי כשאנחנו משחררים את הביקורת העצמית וכותבים רק לשם הכתיבה קורה איזה קסם שעוזר לנו להביא את עצמנו בצורה נקייה וטובה כי הראש נרגע וה"חפירות" נחות לרגע.
מציאת הקול האישי – המפה היא לא השטח
אחד השלבים המאתגרים אבל גם מעניינים ומרגשים במסע הכתיבה הוא גילוי הקול האישי, שהופך את הכתיבה למשהו מיוחד שהוא רק שלכם. לא מדובר רק בסגנון טכני, אלא בפרספקטיבה הייחודית שבה אתם חווים את העולם ובוחרים לספר את הסיפור וזה לא משנה איזה סיפור אלא איך אתם מספרים אותו או במילים פשוטות יותר זה לא ה"מה" אלא ה"איך".
האם אתם בוחרים להשתמש בהומור או אולי ברגישות? האם מכניסים קצת ציניות לכתיבה או מעדיפים כתיבה רכה ו"מחבקת"? זה כמו טביעת אצבע – שני אנשים יכולים לכתוב על אותו נושא בדיוק, אבל התוצאה תהיה שונה לחלוטין בגלל הקול האישי של כל אחד מהם.
לפעמים בתחילת הדרך בכתיבה אנשים מנסים לכתוב כמו כותבים שהם מכירים ואוהבים מהרשתות, מספרים או מעולם העיתונות. זה שלב טבעי ולגיטימי לחלוטין – כשאנחנו מתאהבים בסגנון מסוים, אנחנו רוצים לכתוב בדומה לו. אבל חשוב להבין שחיקוי הוא רק כלי למידה זמני ולא יעד סופי.
הכתיבה באמת מתחילה להיות מעניינת ואותנטית כשאתם מפסיקים לנסות להיות כמו אחרים ומרגישים מספיק בטוחים לכתוב מה שיוצא מכם. הקול האמיתי צומח דווקא מהמקומות הכי אישיים – מהחוויות, מהרקע התרבותי, מהדרך הייחודית שבה אתם חושבים ורואים דברים.
ב-nlp יש הנחת יסוד שאומרת המפה היא לא השטח. הכוונה שמה שאנחנו חושבים על המציאות הוא לא המציאות עצמה. המפה היא הפרשנות שלנו: הסיפורים, הזיכרונות, ההרגלים, המילים שנתנו למה שקרה. השטח הוא מה שבאמת התרחש, לפני שפירשנו, שפטנו והסקנו מסקנות. שתי נשים יכולות לחוות את אותו אירוע בדיוק ולצאת ממנו עם "מפה, אחרת לגמרי.
בהקשר של כתיבה יוצרת, ההנחה הזו מזמינה בעיקר סקרנות. כשאנחנו כותבים, אנחנו לא מתעדים אמת מוחלטת אלא פוגשים את המפה שלנו ברגע נתון וזה עוד משהו שאני אומרת תמיד למשתתפי סדנאות הכתיבה – אתם לא בבית משפט, לא צריך לכתוב במדויק כל דבר מה היה אלא להעביר מסר, חוויה, אנרגיה.
עצם הכתיבה מאפשרת לאנשים לראות את המפה, לשאול עליה שאלות, ואפילו לצייר אותה מחדש. לפעמים שינוי קטן בניסוח, זווית אחרת או תרגול חוזר משנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הסיטואציה והאופן שבו התנהלנו בה.
אז קחו דף (או פתחו מסמך) ותנו למילים להפתיע אתכם.